<h1>סמ"ג לאוין סימן ס"ה</h1>
<h2>דף ה.</h2>
יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינן דומין למלאכה ואין מביאין לידי מלאכה, מפני מה נאסרו משום שנאמר (ישעי' נ"ח י"ג) אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי וגומר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר לשותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאיזה סחורה ילך למקום פלוני כל זה וכיוצא בזה אסור שנאמר ודבר דבר דיבור אסור והרהור מותר, אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך פירותיהן מתבשלין שהרי זה מהלך חפצ[י]ו (רמב"ם שבת פכ"ד הל' א'—ב'). מותר אדם לומר לפועל הנראה בעיניך שתעמוד עמי לערב כדפסקינן התם בפרק שואל (שבת ק"נ א') ופירש ר"י (ע"ז ז' א' תד"ה הנראה) הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אבל לא יאמר לו היה לי נכון לעמוד עמי לערב שנמצא עושה חפציו בשבת, ואסור לרוץ ולדלג בשבת שנאמר מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, ויורד אדם לבור שיח ומערה אפי' הן מאה אמה ומטפס ויורד ושותה ומטפס ועולה, ואסור להרבות בשיחה בטילה שנאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, גרסינן בברכות פרק קמא (ו' ב' ע"ש בהגהות הגר"א) מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לב"ה או לבית המדרש, ואמרינן בכתובות פ"ק (ה' א') ובפרק שואל (שבת ק"נ א'), מחשבין חשבונות של מצוה [בשבת] והוא הדין שמודדין מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש בו שיעור, כדאיתא בסוף מסכת שבת (קנ"ז ב'), ואמרינן בפ"ק דכתובות (ה' א'), פוסקין צדקה לעניים והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גוים לפקח על עיסקי רבים בשבת ומשדכין על התינוקות לארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, ובפ"ק דשבת (י"ב א') אמר מבקרין חולין, והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ומחש[י]כים על התחום לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום כדי שיהא קרוב לפקח על עסקי כלה ועל ע[י]סקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמו ששנינו בפרק שואל (שבת קנ"א א'), ואמרינן בתוספתא (שבת פי"ח ה"ז ומובא בגמרא שם) שאומרים לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הם ונאמר מעשות חפציך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין (ע"פ רמב"ם שם הל' ד'—ה').
<h2>דף ו.</h2>
דיני סחיטה. אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת פרק אלו קשרים (שבת קי"ג ב') וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון (תוספתא שבת פ"י הי"ג ע"ש) שהיא אב מלאכה, ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון [שהיה הולך] להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי כדאמר בפרק בתרא דיומא (ע"ז ב'), ואמר [נמי] בפרק יום טוב (ביצה י"ח א') דנידה מערמת וטובלת בבגדיה (שבת קי"א א' תד"ה האי), ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת [נ"א מקנחה] בסמרטוט (ע"פ סימני סה"ת סי' רמ"ד ע"ש). והורה רבינו יעקב (שם בתו' ע"ש) לנשים מניקות שהתינוקות ליכלכו בגדיהם שמותרות ליטול ידיהן ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר מי רגלים לבדם אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו [חכמים] בכמה מקומות כאשר בארנו. ורבינו שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך. והמסקנא כך היא (ה)[ש]בגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים צ"ד ב') ובפרק נוטל (שבת קמ"ב ב' ברש"י ד"ה נותן) מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי [תולדה ד]ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפי' לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים (סימני סה"ת שם) (ואין) [ואינו] אלא דרך ליכלוך. במה דברים אמורים במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן, ובלבד שלא יסחוט הבגד, שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה, וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בפרק תולין (שבת קל"ט ב'), אבל סתימת כד וחבית שהיה למעלה והסתימה היה מבגד או נעורת פשתן ובלועה מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרינן התם פרק תולין (קמ"א א') לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא, פירוש מוך בפי צלוחית, ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך (ערכי סבר ופסק) מותר למשוך בברזא (סימני סה"ת שם), ומביא ראייה מדאמרינן בפרק הבונה (שבת ק"ג א') גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חבירו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשבת, וכן מוכח בפרק כל כתבי הקדש (שם קי"ז א') גבי מפשיטין את הפסח ובפרק לולב הגזול (סוכה ל"ג ב') גבי ממעטין ענבים מן ההדס ביום טוב דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור, ומסוכרייא דנזייתא דאסור להדוקה ביומא טבא (שבת קי"א א'), פירוש סתימת נקב החבית, זהו כשהוא למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד. ורבינו יצחק בר' שמואל מפרש (כתובות ו' א' תד"ה האי) דאיסורא דרבנן מיהא איכא אף ע"פ שהמשקה הולך לאיבוד, כדאמ' בפרק נוטל (שבת קמ"ג א') ספוג אם אין לו [עור] בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד, ומההיא דהבונה (שבת ק"ג א') אין ראייה נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא, ובפרק כל כתבי עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב, ובפרק לולב הגזול מצוה שאני, ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפילו היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית (ע"פ סה"ת שם).
מההיא דמועד קטן (ב' ע"ב) שהבאתי למעלה יש ללמוד שצריך ליזהר כשאוכלין בשבת בפרדס ורוחצין ידיהן שלא יפלו מים על העשבים ואף על גב דקיימא לן (ביצה כ"ג א') כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן בשבת פרק רבי אליעזר (קל"ג א') ובכתובות פרק קמא (ו' א') דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות פירוש הוא מודה בדבר שאי איפשר שלא תעשה מלאכה כמו שאי איפשר למי שפסקו ראשו ולא ימות והכא נמי כשנופלין המים אי אפשר שלא ישקה העשבים ומגדל (ע"פ יראים סי' רע"ד ע"ש). אמנם לפי' הערוך (ערך פסק) שמפרש דפסיק רישיה בדבר דלא ניחא ליה מותר וראיותיו מפורשות לפנים במלאכת סחיטה (לקמן מלאכה ה' [הו' בשבת ק"ג א']) אין [לנו] ראייה (לנו) לאסור לכל הפחות באוכל בגנות חבירו שאינו נהנה בגידול העשבים, ואף אם יהא אסור במים ביין ששורף את העשבים אין לחוש (ע"פ סה"ת סי' רל"ה).
<h2>דף ו:</h2>
ומפרכסין לאדם (שבת נ"ג ב') פירוש מותר להסיר גילדי צואה וגלדי מכה ואפילו משום תענוג, ולבהמה משום תענוג אסור ומשום צערא שרי, ומורסא שיש בה קוייטורא מותר להוציא ממנה לחה אף על פי שיש בה דם כדאיתא בפרק קמא דכתובות (ו' ב') גבי מתניתין (עדיות פ"ב מ"ה) דהמפיס מורסא להוציא לחה פטור, ומפרש דאף על גב דאית בה דם משום דדם מיפקיד פקיד אבל אם מתכוין (לה) לעשות [לו] פה ולהכניס בה הרוח ולהוציא הלחה (שם תד"ה אם) חייב (ע"פ סימני סה"ת רל"ח).
<h2>דף ז.</h2>
בפרק קמא דכתובות (ז' א') מסקינן הילכתא מותר לבעול בתחילה בשבת ואין כאן איסור חבורה, והטעמים מפורשים שם (ו' ב').
<h2>דף ס.</h2>
גרסינן בכתובות (ס' א') גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן, והא דאמר בפרק חרש (יבמות קי"ד א') נוהגין היינו כשהיינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב, אומר רבינו יעקב (כתובות ס' א' תד"ה גונח) דמשמע הלשון דבבריאים קאמר ובמקום צערא צמא לא גזרו ביום טוב אבל בשבת אסור, וגונח אף בשבת מותר.
<h2>דף ע:</h2>
מסקינן הלכה בפרק כל כתבי (שבת קכ"א א') שנכרי שבא לכבות הדליקה אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליהן (עליך), ובפרק כל כתבי (שם) ובפרק חרש (יבמות קי"ד א') מפרש דווקא קטן העושה לדעת אביו אבל כשאינו עושה לדעת אביו קיימא לן קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו. אמר רבי אמי (שבת קכ"א א') בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, ובפרק המדיר (כתובות ע' ב') קאמר למעוטי שאר איסור[י] שבת, לאפוקי מהלכות גדולות (דף י"ט ב') שפירשו שאין חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת (סה"ת סי' רמ"ו).
